אוטובוס.
לזה אני קוראת העזה.
ולא סתם- אוטובוס אחד, מתואם, לנאטישה ולי.
היעד- יד אליהו. אנה ברשטנסקי, אמנית, מנהלת מחלקת האמנות ויחסי הציבור של אלה איתן, מפיקת תערוכות ואשת אשכולות בתחום יחסי הציבור של האמנות בארץ באופן כללי.
נאטישה עולה לאוטובוס, מתיישבת לידי ומלינה על עליבותו העצובה של רחוב העלייה.
“את גרה באזור”, אני אומרת לה, “לא נתקלת בזה…?”
היא מחזירה את המיקוד לתחנת האוטובוס וסביבתה ואני נאלצת להסכים.
נאטישה נוטה להכניע אותך לעתים קרובות.
אנחנו חוזרות על רוטינת הדבקת הפערים ותאום הגרסאות לקראת הראיון- הפעם אני יותר רגועה, ולנאטישה לא מזדמן לגחך על הלחץ שלי.
“זו שיחת סלון, נגיד לה. נקודת הפתיחה היא שאני לא יודעת כלום. זה מה שנגיד לה” אני מנחמת את עצמי בקול רם.
אנחנו יורדות מהאוטובוס ונאטישה מגששת בנבכי זכרונה והסמטאות הצרות.
“זה צריך להיות ממש פה….” אתם יכולים להסיק שמצאנו בסוף.
החצר מעוטרת אמנות וציורי קיר של מיני מי ומי,
הסלון והסטודיו הקטן מרשימים אף יותר. כל הבית אומר אוואנגרד ואמנות והם בוקעים גם מן הרמקולים.
אנה צועקת לנו מהמקלחת שיש בירות ושנתכבד.
נאטישה ואני, שמחות כאילו הודיעו לנו שהבלוג שלנו הולך להכניס כסף רב, פוצחות בריקוד ארוך, מוזר וממושך בסלון.
כן אנה, זה מה שעשינו בסלון שלך בזמן שהתקלחת.
הפסד שלך, אגב.
אנה יוצאת כשרק מגבת לגופה החטוב ונאטישה מעירה שהיא לא יצאה עירומה רק מנימוס כלפיי.
אני מצטערת בלב. ייתכן שגם התמרמרתי בקול.
אנחנו יושבות סוף סוף לראיון, אוחזות בארטיק עגול בהכנה ביתית של אנה, ומוצצות.
הבירות עדיין במקרר.
אנה אוחזת בתרנגולת המחמד הפולנייה שלה, קוקו, מלטפת אותה לפרקים, ומספרת לנו כיצד נעלמה לא מזמן לשלושה ימים מדאיגים.
היא אף פרסמה בפייסבוק וברחובות הקרובים שלטים נוסח: “הלכה לאיבוד תרנגולת גזעית, בצבעי שחור לבן, העונה לשם קוקו, זוג ההורים דואגים, אנא צרו קשר.”
היא אפילו מטילה ביצים קטנות למאכל. ביצי חופש. או שמא ראוי לקרוא להן ביצי תל אביב.
או שמא ההגדרה “ביצי תל אביב” יכולה להגדיר משהו אחר, לאו דווקא ראוי למאכל.
אה, והיא גם אוכלת לחתול את השניצלים.
שניצלים.
“טוב אז על מה נדבר? נאטישה אמרה שאפשר לדבר על סקס”.
נאטישה: “כן, אפשר גם קצת לדבר על מה שאת עושה”.
אנחנו מרימות “לחיים” משולש- הבירות יצאו מהקירור, והסלון מתלהט בויכוח על סוגיה הנוגעת למין לסבי, שהשתיקה יפה לה.
ואנחנו לא צנועות.
נאטישה ממשיכה במנהג השנוררות המופלא שלה חרף חרון אפי, ואנחנו מתחילות לדבר לעניין, העניין הזה שלשמו אנחנו כאן, אנה.
“כשסיימתי את הלימודים במדרשה לאמנות, התחלתי ליחצן הופעות מוזיקה, של המון הרכבים. לאט לאט התחלתי להתמחות במה שאני טובה יותר, והקשר בין זה לבין אמנות היה טבעי יותר, כי משם באתי. הייתי שלוש שנים עצמאית בתחום יחסי הציבור, ומשהו כמו חצי שנה אחרי זה התחלתי לנהל את המחלקה. ומאז אפשר לומר שאני שולטת ברוב הגופים והעיריות בכל הנוגע לאירועי תרבות, אמנות, מוזיאונים… ואני מאד נהנית. כל אייטם שאני סוגרת יש לי פרפרים ואני מתרגשת.”
איזה אמנות את עושה?
כל מיני… לרוב אני מפסלת, אבל אני עושה גם ציור, רישום, וידאו… הצגתי בפעם האחרונה בגלריה “מיקה” בבן יהודה, ובתערוכה משותפת של חברים אצל עדי נחשון, בקונגרס 13.
אנה במלוא הדרה, תחת עדשתה הבוחנת של נאטישתנו
“טוב אני חושבת שאפשר לעבור לשאלות מטוויטר ופייסבוק.”
אנה נרגשת מאוד מהעניין ואני מתריעה שאלה בד”כ שאלות מפגרות להחריד.
טוויטר:
מפלצת סקסית: מה את מחפשת באמנים חדשים- גם במוזיקה וגם באמנות?
אנה: כריזמה. זה אחד הערכים החשובים בעיני. ביטחון עצמי. מרגישים את זה בקצב, זה בא לידי ביטוי ביצירה… מצידי שיהיה שלשול יצירתי. כשמרגישים שהעשייה היא העדיפות הראשונה של האמן, שהוא מתאבד על זה. על טעם כמובן אין מה לדבר, אבל איכות זה משהו אחר. גם במוזיקה, קורה שהחומר לא משהו אבל הסולן מתאבד ונותן בראש, זה אחלה, זה מרתק.
יש הרבה אמנים שאוהבים להתלונן- למה הם לא קיבלו את הפרס, הכל זה פוליטיקה, ההוא קשור להוא ולמה אין להם איזה דודה - צריך לפנות את האנרגיה למקומות הנכונים. אני לא אומרת שזה אף פעם לא נכון או שזה לא מצדיק דיון מדי פעם, אבל ראבאק, תעבוד, תשקיע, תדפוק על דלתות, תתאבד, ומבחינתי אם בנאדם מגיע לשם, תהיה לו הצלחה כזו או אחרת, כל אחד והמטרות שלו.
רוני146: אומרת שאת גם בחורה מעניינת וגם בחורה מקסימה, ושואלת, איך את מצליחה לגשר בין הלהט שלך לאמנות לבין העשייה הכ”כ פרקטית וצינית של היחצנות?
אנה: איזו נהדרת! אני חייבת לדעת מי זאת! לחלוטין הכל מסתדר אצלי. אין לי בכלל הפרדה בין זה לזה, אני הכי חיה את זה. אני לא מייצרת אמנות מ- 8 עד 17 בסטודיו, אני לא ממהרת להספיק, אני לוקחת את הזמן שלי. חלק מעבודות האמנות שלי אפילו מתעסקות ממש בנושא היחצנות. סתם לדוגמא, יש לי יצירה של מן “מכשיר כושר” לשמונה אנשים בו זמנית, במן פירמידה, שבזמן שהם מתאמנים בו יחד, הראש שלהם נמצא אחד בתחת של השני. וזה בחיים בכלל אגב.. ככה אנחנו חיים, ככה מתקדמים… לגיטימי.
אורנה פיטוסי: האם את יכולה לארגן לי תערוכת צילומים??
אנה: היא מוזמנת לשלוח לי חומרים!
קובייקו: רוב הבחורים פה ירצו לדעת עליך דבר אחד- ערה?
אנה: אני תמיד ערה. ערה וערנית. אני נשואה 12 שנה בנות, רוצות לדבר איתי על סקס? בואו נדבר על סקס.
דה גאי פרום טיוי : קפטן קירק או קפטן פיקארד?
אנה: קפטן האודי. אתן מכירות? האמת שלפעמים אני עושה תסרוקות כאלה שחברים שלי משווים אותי לדמויות באנטרפרייז. בקיצור, קפטן האודי זה בחור אמיתי שתולה את עצמו מווים, וזו הופעה מדהימה. ויש גם קיוסק ב‘פיפ!’ שקורא לעצמו קפטן, ובאמת יש לו את כל האלכוהול בעולם. ואם את יודעת את הססמא, יש לך אישור לקנות גם אחרי 23:00.
אנחנו מתרעמות כולן שזה מצדיק מחאה והדיון מתגלגל לכיוון צדק חברתי ומצוקת דיור.
זה מזכיר לי שאלה שבערה לי עוד קודם ואני שואלת את אנה אם אפשר לעשות משהו שאוהבים, כמוה, ועדיין להרגיש עבדים.
אנה: אנחנו עבדים ואלה החיים ויאללה, אין זמן להתבכיין. אני נהנית מכל רגע ומתמקדת בלוז שלי יום אחרי יום, מטרות קטנות שאני כובשת אחת אחרי השנייה. וכן, כולנו עבדים. אני רוצה מנקה. אין לי… אבל באמת, אין לי על מה להתלונן.
יובלוביץ’: מה דעתך על תופעת החלל הריק?
הפלאפון של אנה רוטט בתשובה. אנחנו מאשרות לה לענות.
אנה עונה: “מה את מפריעה לי כל הזמן? מה יש לי? נו, נו, דבאי, דבאי. מהר. כן. כן. השקה של מיס יוז. נו, מגניב לא? זה חייב להיות בחצי דקה הזאת? אנחנו לא יכולות לדבר על זה עוד שעתיים כשאני אראה אותך? בת זונה? מהממת. אז בשמחה, בשמחה, זה לא בוער כפרה עליך. ביי”.
“קצת פרופורציות. אז איפה היינו, אימת החלל הריק?” אם מדובר על החיים, אז אני כזאת. אני לא יודעת לנוח. את הכל צריך למלא. כלום לא נשאר ריק. זה ממש משתלט עלי.. אני ישנה אולי חמש שעות ביום, כל היתר… אין בזבוז זמן, אין מנוחה. אז יש ז’אנר כזה באמנות באמת, כמו הז’אנר של דלות החומר שהכתיבה תחילת האמנות הישראלית. נראה לי שעכשיו יש דווקא דיבור בעיקר על “ציור רע”. ציורים שאת מסתכלת עליהם, ואת לא מבינה- גם אני יכולה לדפוק פה מלא שליכטות של צבע, ולעשות כזה. שום דבר כאן לא מצויר נכון.”
אנחנו נסחפות לעוד דיון סוער וצווחני (היו עוד כמה בירות מאז) שמטרתו להבין איזה “ציור רע” הוא באמת רע, איזה לא, למה, למה בכל זאת ולא, זה עדיין לא ברור. לאף אחת. בערך.
אולי רק לאנה. אבל אז כבר היתמר בסלון עשן כחלחל ולאף אחת לא היה אכפת.
במבה גדולה עושה דרכה אל השולחן ומשם אלי, תחנתה האחרונה.
בפה מלא אבקה צהובה, אני מביעה את פליאתי על השוני הקיצוני בין אנה לבן זוגה- הוא מהנדס ביו טכנולוגיה ואורח חייו שונה משלה במהותו.
“התרגלתי. לכל אחד יש האוטונומיה שלו וכשנפגשים ועושים דברים במשותף יש תשוקה. אם למשל אני ישנה והוא כבר ער, הוא מפרגן לי, מעודד אותי לישון. אם אני ערה והוא עדיין ישן- אני נגנבת! הטלוויזיה מחר מתפנה. היא הייתה פה לתקופה מוגבלת. הוא מגיע הביתה, נוחת על הספה וצריך את משחק המחשב שלו, לירות בנאצים, ואז הוא רואה את כל הזבל שרק יש בטלוויזיה. הוא צריך את זה ואני לא. כשאני נמצאת, אני לא יכולה לשמוע את זה. אף קריין חדשות, זה כמו מחטים.
הוא כבר מכיר הכל, את כל האוצרים שיש, הוא כאילו עובד איתי, ואני התחלתי להבין את הבדיחות המפגרות שלו של A5CO2 ….
מה עוד את אוהבת לעשות שלא קשור לכל מה שדיברנו עליו?
עשיתי הכל כמעט בחיים שלי. בפעם האחרונה עשיתי גלישת רוח, ואז נגמר לי המנוי.
ואז קרוב לשנה הרגשתי רע עם עצמי, שאני חייבת לעשות משהו ואז התחלתי שיעורי ריקוד על עמוד… ואני פה עכשיו על חשבון שיעור!
נרשמה התלהבות נסערת בקהל, כולל ניסיונות לדובב את אנה לעמד משהו עבורנו.
“זו קריעת תחת שאין דברים כאלה, זה אקרובטיקה ואירוביקה וריקוד. אם את רוצה ללכת עם זה אח”כ לבורסה, תלכי לבורסה.
בהתחלה זה נורא מביך. יש מולך מראה וזה נראה נורא, עד שאת לומדת.
אני גם נורא אוהבת ללכת מכות. וגם לקבל מכות.”
הדיון שוב קיבל תפנית שלא נעים להקליד, בטח שלא בפונט התמים הזה, והראיון התגלגל בניחותא אל סופו.
אנה, תעשי לנו מין.
